פסק-דין בתיק ב"ל 48118-10-10

1.      לפנינו תביעה של התובע ובה הוא עותר להכיר בו כמי שנפגע בתאונת עבודה כמשמעה בסעיף 79 לחוק הביטוח הלאומי [נוסח משולב], התשמ"ה - 1995 (להלן - החוק), בשל אוטם מיום 26.10.09 אשר לטענתו ארע לו בשל ארועים חריגים בעבודה - בימים 25 ו- 26 לחודש אוקטובר 2009.

2.      ואלה עובדות המסגרת הרלוונטיות לעניננו כפי שהן עולות מהעדויות שלפנינו :

          א.      התובע, יליד 1959, עבד מיום 11.9.08 במפעל פלסטיקה - אצל החברה המעבידה, כנהג חלוקה. יום עבודתו של התובע מתחיל בשעה 7:30 ומסתיים בשעה 16:00.

          ב.       אין חולק כי בנוסף עסק התובע בביצוע שליחויות ומשימות שונות שהוטלו עליו, ובכלל זה - מעת לעת - בספירת מלאי ב'מחסן הניילונים' (חדר המשמש כמחסן בו נשמרות אריזות למוצרי הפלסטיק המיוצרות על ידי המעבידה) (להלן - המחסן), וכן בסידורו.

           ג.       אין חולק כי בדרך כלל מסתייע התובע בסידור המחסן בעובד כללי שסובל מליקוי שכלי (להלן - אילן), וכי אילן עובד רק עד לשעה 12:00.

          ד.       ביום 26.10.09, במהלך יום העבודה - בשעה 14:00 - 15:00 לערך, צעד התובע בחצר המפעל לקראת אחד ממשרדי המעבידה, כשבאותה עת שהתה בו המנכ"לית, כשהגיע התלונן על לחץ בחזה וביקש שיוזמן לו אמבולנס. אמבולנס כאמור הוזעק, והתובע פונה לבית חולים אסף הרופא, ישירות - לטיפול נמרץ לב, שם אובחן כסובל מאוטם לבבי והושתל לו תומכון. בהמשך אושפז התובע בבית החולים עד ליום 30.10.09.

3.      ביום 15.12.09 הגיש התובע לנתבע טופס הודעה על פגיעה בעבודה (נת/1א'). הטופס נחתם על ידי התובע ועל ידי המנכ"לית ביום 30.11.09. ב'הצהרת המעביד' בטופס נרשם כך "ביום 26.10.09 בשעה 14:00 הגיע למשרד התלונן על לחץ בחזה וביקש שנזמין אמבולנס". במקום המיועד ל'תאור הפגיעה' - בחלק הממולא על ידי העובד נרשם כך: "אוטם שריר הלב - תצהיר מצ"ב".

התצהיר (נת/1ב') שצורף לטופס התביעה הוא למעשה שני תצהירים מיום 16.11.09 - האחד של התובע והשני של רעייתו - הגב' אתי זרגר (להלן - הרעיה).

בתצהירו האמור טוען התובע כי הוא מסדר את המחסן "אחת למספר שבועות או חודשים". לטענתו ביום 25.10.09 נכנס למחסן בשעה 15:00 לערך על מנת לסדרו, ושם ראה 15 שקי ניילון כבדים ששוקלים 40 - 50 ק"ג שיש להעלותם למדפים. לטענתו, חרף שבדרך כלל הוא נעזר באילן לצורך הרמתם ואילן לא עבד כבר הוא החליט "להרים את השקים הכבדים במטרה לסיים את סידור המחסן כמה שיותר מהר". ממשיך התובע ומצהיר כך:

"6.  מדובר  בכמות של חמישה עשר שקים לערך אשר גרמו לי למאמץ פיזי רב שלא הייתי מורגל בו. לאחר הרמת השקים הרגשתי חלש ותשוש ובגלל זה השארתי עבודה למחרת היום ולא סיימתי המלאכה.

 7.   במהלך הלילה חשתי שלא בטוב. תחושה זו לא חלפה למחרת בבוקר יום 26.10.09 ואף אמרתי לאשתי אתי זרגר כי אני חש שלא בטוב. אשתי יעצה לי שלא ללכת לעבוד ולהישאר בבית ולנוח אך אני החלטתי כי אלך לעבודה בכל מקרה.

 8.   למחרת, בשעות הבוקר, הגעתי למקום העבודה כרגיל למרות שהייתי תשוש מהרמת השקים יום קודם לכן. יצאתי לנסיעות כמידי יום וכשחזרתי בשעה 13:00 לערך הלכתי לאכול. לאחר מכן פניתי אל המחסן והחלטתי לסיים את הסדר והניקיון אותו התחלתי יום קודם לכן. גם ביום זה אילן, העובד שמסייע לי, לא היה.

9.    במחסן היה חם ועל מנת לסיים את הניקיון והסדר היה עלי להרים את יתר שקי הניילון הכבדים כיוון שלא נותרו שקים רבים, שישה שקים לערך, החלטתי כי אסיים את המלאכה לבד בו במקום ולא אחכה לאילן שיבוא לעזור לי.

10. במהלך הרמת השקים הרגשתי כי אני מזיע וחם לי. יצאתי החוצה מהמחסן פניתי למשרד וכשהגעתי אליו התמוטטתי."

בתצהיר הרעיה נטען כי ביום 25.10.09 חזר התובע מעבודתו תשוש, ולמחרת בשעות הבוקר התלונן על חולשה והרגשה לא טובה, ואף על פי כן יצא לעבודה. תצהיר הרעיה לא הוגש לבית הדין והרעיה לא הובאה לעדות. לפיכך, תצהירה אינו חלק מחומר הראיות שבפנינו. למשמעות הדבר נתייחס בהמשך.

4.      ביום 28.4.10 נחקר התובע על ידי חוקר הנתבע (נת/2). בחקירתו טען כי הוא מסדר את המחסן "אחת לשבועיים אחת לחודש", כי ביום 25.10.09 נכנס למחסן לסדרו - לבד, כי אילן לא היה, וכי מדובר במקרה ראשון בו הוא עושה זאת לבד. לטענתו בשעה 16:00 הלך לביתו ולא הרגיש טוב. למחרת בבוקר - 26.10.09, חרף ההרגשה הלא טובה הלך לעבודה. לאחר הפסקת הצהריים נכנס למחסן להשלים את סידורו. לטענת התובע "סיימתי לסדר את המחסן טיטאתי את המחסן  ויצאתי לזרוק את הזבל בזמן שיצאתי לזרוק את הזבל קראו לי לנסיעה עובדת בשם רותיקראהלי ואז כשחזרתי מהצפרדע של הזבל לכיוון המשרד התמוטטתי שם והבנות שהיו שם רותי ושרית שאלו אותי מה קרה הם חשבו שאני עושה הצגה התמוטטתי שם וצעקתי להם שיזמינו לי אמבולנס הזמינ ו (כך במקור - א.א.) אמבולנס ...." . כאשר נשאל מדוע הפעם ביצע את העבודה לבד ללא אילן השיב "כי אילן לא היה בעל הבית עמד שם והסתכל והבנות שם אמרו לי לך תעשה משהו אל תסתובב ככה בעל הבית לא אוהב שאתה מסתובב" .

5.      ביום 28.4.10 - לאחר שהתובע נחקר במשרדי הנתבע, חקר החוקר את המנכ"לית במפעל (נת/7). מחקירתה עלה כי משקל שקיות הניילון הוא 15 - 20 ק"ג, וכי מבירור שערכה (במהלך החקירה) עם מנהל הייצור "אין אפשרות לסחוב שק ולשים אותו במדף באופן עצמאי". ביום 21.10.10 ביצע התובע ספירת מלאי. כאשר נשאלה על הידוע לה על אודות הפגיעה בעבודה של התובע השיבה כך: "הוא בדיוק חזר מנסיעה. הוא הגיע מהרכב לכיון המשרד וטען שכואב לו בצד הוא היה חיוור וביקש שנזמין לו אמבולנס ...". בהמשך טענה כי התובע "לא חזר מהצפרדע הוא הגיע מהרכב עצמו".

6.      ביום 12.9.10 דחה פקיד התביעות את התביעה, בין היתר, משלא הוכח להנחת דעתו של פקיד התביעות כי אירע הארוע התאונתי הנטען. לאור הדחיה הוגשה התביעה הנוכחית ביום 25.10.10.

7.      ביום 13.3.11 הוגשו תצהירי התביעה. ביום 30.3.11 התקיים הדיון בפנינו במהלכה נחקרו התובע והמנכ"לית. בתום הדיון סיכמו הצדדים את טיעוניהם. לאחר ששקלנו את הראיות ואת טענות הצדדים, החלטנו לדחות את התביעה משלא עלה בידי התובע להרים את הנטל להוכיח את קרות הארועים החריגים. ואלה טעמינו בתמצית: